כמה דקות של שמחה
18 באפריל, 2009רשמתי את הכל על מכתב קטן, נייר מכתבים נחמד שקניתי ליפני כמה שנים.
כתבתי על המכתב הקטן הזה, את כל הרגשות שלי;
“את הרגשות האלה מעולם לא הרגשתי, שאני ליידך אני מאושרת ושמחה, מרגישה איך הלב פועם במהירות וחוזקה, שאני לא ליידך ורק יכולה לחשוב ולהתגעגע משהו חמים אני מרגישה בלב, כמו להבה שרוצה לפרוץ וכל מה שנותר שהדמעות יזלגו במהירות”
חלק קטן, ממה שהיה רשום שם.
אפיתי גם עוגיות, השקעתי בהן לא מעט והן יצאו גם מאוד טעימות.
השקעתי בהכל, לא מחסירה אף פרט.
“זה לא כל כך מפרע לי, אבל אני פשוט לא מרגיש כלפייך אותו הדבר”
זה אחד המשפטים הכי פוגעים שיצא לי לשמוע בחיי, לא יכולתי לדמיין את ההרגשה הזו.
אי אפשר לתא את ההרגשה הזו, להעביר את התחושות המתלוות לזה.
מאז הכל הישתנה בפני, אני לא בטוחה כבר בכלום, וכל כך קשה לי.
כבר לא משנה לי משאר העולם שלי, אני מרגישה שמאז, החיים שלי ניפסקו ואני רק חייה סביבו.
הכל כל כך….כל כך…מבולבל.
נימעס לי מהכל, ליפעמים נימעס לי גם ממנו.
החלום הקטן שאני עדיין חולמת לי, אותו חלום מקסים שלעולם לא יתגשם.
הוא למעשה התקווה שלי להמשיך, בילעדיו ממזן לא הייתי כאן, ממשיכה בחיים שלי.
הדבר האחרון שאני חושבת עליו ליפני שאני הולכת לישון- זה הוא
הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר אחרי שאני קמה- זה הוא
הדבר שנימצא תמיד בראש ובלב- זה הוא.
רחוק מהעין, רחוק פיזית- קרוב יותר ללב, נמצא שם תמיד.
אני מוצאת את עצמי בלילות, בוכה מגעגעוים.
יום אחד, אני רוצה להשתנות, גם מבפנים וגם מבחוץ ולומר לו את אותן מילים שוב, אולי הוא יהיה מוכן לקבל אותי.
אומרים שאסור להשתנות כדי לקבל דברים שכאלו, אנשים צריכים לקבל אותי כמו שאני.
אבל כדי שהוא יקבל אותי, אנימ וכנה להשתנות עד למצב שאני עצמי לא אקבל אותי.
אני שמחה שיצא לי לדבר איתו בפלא היום.
7 דקות היתי איתו בטלפון-
לכן- 7 דקות בגן עדן, היה מקסים שמה, אני תוהה לעצמי, אם היינו ביחד, איך היה נקרא המקום ההוא אם לא גן עדן…
גן עדן שכניראה, ננעל בפני לנצח.