זה לא סיקור! (רק רציתי שתדעו, אז זה אומר שיש ספוילרים XD)
כאוס;האד
מספר פרקים: 12
ז’אנרים: מסתורין, מד”ב, על טבעי, פסיכולוגי, (קצת) הארם
נישיג’ו טאקומי (Nishijo Takumi) הוא אוטאקו על סף היקיקומריות. הוא בקושי הולך לבית ספר ובקושי מדבר עם אנשים. הוא גר במכולה על גג של בניין, ומשחק כל היום במשחקי רשת, ורואה אנימות. הדמות האהובה עליו היא סירה (Seira), אותה הוא מדמיין הרבה ומאמין שהיא נמצאת איתו. באיזור בו גר טאקומי החלו להתרחש לאחרונה מקרי רצח משונים, עליהם הוא שומע מאנשים שהוא מתכתב איתם ברשת. משתמש אחד בשם שוגון (Shogun) שולח לו תמונה מאחד מהמקרים, בה רואים אדם משופד במין צלבים קטנים ומוזרים ומולו ניצבת ילדה. טאקומי הפחדן נכנס ללחץ ומיד סוגר הכל, אך יוצא לו לראות את המקרה שהיה בתמונה יום למחרת,וגם את הילדה שמסתבר שהיא מכירה אותו. מאז הוא בלחץ שהילדה תפגוש אותו ותנסה להרוג גם אותו. לטאקומי יש אחות בשם נאנאמי, אבל הוא לא סובל אותה ומעדיף לא להיות בקרבתה בכלל. במהלך האנימה פוגש טאקומי כמה בנות. כל בת מתייחסת אליו באופן שונה והמטרות שלהם שונות. מסתבר שטאקומי יכול בעזר הדמיון שלו ליצור דברים מוחשיים, ושיש בעיר אנשים שמשתמשים בכוח הזה לרעה. כדי לעצור אותם הוא צריך למצוא די-סורד, נשק מיוחד שיש לבנות שהן כמוהו - גיגלומאניאק. הבנות (בינהן אחותו, שתיים מחברותיו לכיתה, ושתיים גדולות ממנו) גם יכולות ליצור דברים בעזרת הדמיון, אך גם בעזרת הדי-סורד, בעוד הוא יכול גם בלי.
טוב טוב, זה בקיצור העלילה בצורה מעפנה ביותר. הסיפור עצמו מסובך מאוד וזה כל מה שהצלחתי לכתוב בלי יותר מדי פרטים. התחלתי לראות את האנימה בלי יותר מדי ציפיות, אבל סיימתי אותה ביומיים. אני אוהבת אנימות מסתורין שכל הסיפור המרכזי הוא בעצם תעלומה. בשיר פתיחה הדבר שהכי משך אותי להמשיך לראות הוא הנשקים המגניבים שיש להם, ואכזב אותי שראו אותם ממש מעט, וגם רק לקראת סוף האנימה. טאקומי הוא דמות שעצבנה אותי ביותר. פחדן וחלש, ואפילו העיצוב שלו עצבן אותי, מאוד. כל האנימה הוא רק עסק בלברוח (חוץ מבשני הפרקים האחרונים) ובמקום לקדם את העסק ולענות על כל השאלות מהר הוא רק גרם לזה להמרח. זה בטח הפואנטה בדמות שלו, אבל אותי זה ממש עצבן. כמה אפשר לחפור על עיניים?! “של מי העיניים האלה? של מי העיניים האלה?” זה לא אכפת לאפחד! זה לא שיש עיניים שמרחפות באוויר ואומרים את זה, אנשים אומרים את זה. בעקרון כל הסיפור מתחיל להיות מובן בפרקים היותר מתקדמים, ובזמן הזה יש כבר ציפייה לקרבות גדולים או משו בסגנון, מה שלא היה, וחבל. האופי של הבנות היה בסדר. סנה הקשוחה אוהבת הארטיקי קרח הכחולים, בעלת העבר הטרגי והדי-סורד המאוד מגניבה היתה האחת שלדעתי באמת הצליחה להשתלב בצורה הכי טובה לעלילה, בייחוד בגלל שההסברים המסובכים, הקרירות, והחברות הקרובה עם קוזו-פי. רימי לעומת זאת, הבת שאמורה להיות הראשית, השתלבה פחות טוב. אולי בגלל שרואים את זה מנקודת המבט של טאקומי, אז המעבר הפתאומי שלה מ”היא בטוח הרוצחת” ל”החברה הכי טובה” נראה לא הגיוני ולא קשור. הדי-סורד הכפול שלה מגניב, אבל היא בעלת יותר מדי משמעויות כפולות. היא רוצה להגן על שני הטאקומים, היתה נחמדה אל טאקומי האשליה כשבעצם ידעה שהוא צריך למות כדי שהזקן יחיה, וכו’ וכו’. האנימה עצמה מעט מבלבלת, ואני מניחה שאנשים שקשה להם לעקוב ממש יסתבכו, אבל רוב הפעמים זה היה מתאים, והיו רק מעט שזה היה תקוע. נחזור שוב אל הבנות. באמת שלא הבנתי מה הן רוצות מטאקומי. אז אוקיי, הוא יכול ליצור דברים בלי די-סורד, ואוקיי, אמור להיות לו די-סורד משלו, אבל הם יכולות לעשות את כל מה שהן רוצות לבד. למה הן לא שמו לב שהוא רק הקשה עליהן? איאסה למשל, היא שעה חפרה לו בשכל על איך להשיג די-סורד, והוא לא הבין כלום. לפחות בסוף הוא הפסיק להיות כזה מטומטם ובאמת עזר. אז שוב, לא היו לי הרבה ציפיות מהאנימה, אבל גם לא התאכזבתי, אז אני לא מתחרטת בכלל על הצפיה. הדי-סורדים מגניבים ברמות, חבל שלא הראו אותם יותר. לסיכום - האנימה שבה אומרים יותר מדי - Sono me dare no me?, מקבלת אצלי 7.
